ענף ספורט ימי חדש כובש את ילדי העולם

מרמיידינג- ענף ספורט המים החדש שכובש את ילדי העולם

בימים בהם הורים מתאמצים להוציא את ילדיהם ממסך הסמארטפון או הטלויזיה, כאשר אחוז השמנת הילדים בישראל מתחיל לטפס לאט לאט בשל מחסור בפעילות גופנית, נוצרה מגמת חיפוש אחרי ענף ספורט שימשוך אליו את הילדים ויהווה אטרקציה מרגשת שהילדים ירצו לקחת בה חלק מבלי שההורים יאלצו לשכנע אותם יותר מידי.

כשאני הייתי ילדה, חייתי בתוך מסך הטלויזיה והמחשב. דקלמתי בע"פ את לוח המשדרים של ערוץ הילדים, ומילאתי את אחר הצהרים שלי במעבר בין מסך הטלויזיה למסך המחשב (זה היה לפני עידן הסמארטפונים, כמובן) וברוב המקרים, צפיתי בשניהם יחד. לא הייתי ילדה של ספורט. לא הייתי בשום קבוצה או נבחרת, פחות התחברתי לשיעורי ריקוד, שנאתי לרוץ ובגדול- הייתי בטטת כורסא מרוצה ושמחה.

היה סגנון ספורט אחד שאהבתי. מאוד אהבתי לשחות.

אהבתי את התחושה של המים הקרירים על הפנים שלי, את התנועות שהגוף שלי עשה בעודי מפלסת את דרכי מצד אחד של הבריכה לצד השני שלו. אהבתי להכנס לבריכה ולשחות את שתי הבריכות הראשונות בהנאה גדולה. הבעיה הייתה.. שזה היה ממש משעמם. אני זוכרת שהוצאתי את הראש מהמים כדי לקחת אויר, והסתכלתי על השעון הגדול שהיה תלוי בבריכה הציבורית ולא הבנתי איך יכול להיות שהדקות לא זזות. "עדיין רבע לשש?? " הייתי מתפלאת. "אבל אני מרגישה שאני שוחה כבר שעות.."

אהבתי לשחות אבל השתעממתי נורא. שוב לעבור מצד אחד.. לצד שני.. להסתכל על אותן מרצפות על קרקעית הבריכה.. והנה זו שהיא קצת שבורה.. וזו שהייתה אמורה להיות כחולה אבל היא בטעות לבנה.. זה היה מונוטוני ובעיקר- משעמם.

הדבר היחיד שהצליח לשמור עלי בבריכה- היה הדמיון שלי. אהבתי להסתכל על הרצפה מתחתיי נעה באיטיות ודמיינתי את עצמי מרחפת באויר כמו פיטר פן. ברוב הפעמים הצמדתי את הרגליים והעמדתי פנים שאני אריאל בת הים. אבל היה קשה נורא לשחות כמו בת הים בבריכה. הרגליים שלנו אינן סנפירים וחסר להן את כח הדחיפה שיש לסנפירים אמיתיים. מעבר לכך, למרות שניסיתי ממש לדמיין, כשהסתכלתי על הרגליים שלי, הן עדיין היו.. רגליים. הפנטזיה לא הצליחה להיות מושלמת.

זאת כמובן עד שהגיעו הסנפירים האמיתיים של בני ובנות הים!